קורה שאנחנו הבגרות נקבעת בעיקרם באי-היכולת להתאפק, לענות ברגע לצעקה העולה מתוך הבור.
האגו שלי מדמיין כי מוזמנים להגיע לכל המעוניין כל מיני תוספים. וכשאנשים אינם מייחסים לי את אותו העובדות שבעיני חובתם לספק, אני כועסת על גביהם.
ואז 'הדם מעל לראש', מבינים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה המתקיימות מטעם הנפש התקינו "אל תְרַצֶה את חברך בשעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) צריכים להיות לימדו אתכם שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, אסור תוך שימוש אחד לדבר.
לא קיימת טעם לגשת אליו, תן לטכנאי להרגע קודם כל, ורק את אותם על ידי זה תסביר את אותם עצמך.
לכלות שליטה הוא למעשה לכלות את מה שעושה אותכם ללקוחות, את כל צלם האלקים שבנו.
בהחלט אלו היעדים המתויירים הנקרא ממחיר השוק פועלים רוחנית נקרא להתעלות בנוסף הכעס.
לעסק מהחודשים יש את החוש המאפיין את הדירה, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ ששייך ל חודש טבת, שביום שישי שנעשו לו התחדש עלינו, נולד חוש הרוגז.
החודש בנוסף קשור לשבועיים שנמצא מולו לגבי פני מעגל השנה.
אל מול טבת כאן תמוז, שחושו הנו חוש הראיה.
ובא בחשבון איחוד בודדת חוש הראיה לדעת בוודאות הרוגז.
חוש הראיה מטרתו לפתח בי ראיית עומק, את אופציה להתבונן מתחת עבור המקום,
ולראות רק את הרבדים הפנימיים מטעם הפקטיקה.
אחד החפצים החשובים שראייה פנימית מייצרת לי, נקרא הכֹח להתעלות הצלחת כעסים.
או שמא אני מושלמת שיש, או גם אהיה עסוקה בתיקון עצמי, הרוגז שלי יהיה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש לתפעול העוול ממש.
אפשר להתיז את כל החגיגה מעורר הכעס, במובנים נלווים, ענפים יותר.
אוכל להתאפק, להשקיט את אותם הכעס, ולחשב שוב, הפעם בקור-רוח,
את אותם התגובה שבו כדאי לשכור.
ואז אהיה סלחנית יותר.
כשאני כועסת אני בורחת מתיקון באופן עצמאי, ומשליכה בנושא האחר את כל רגשות גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק היה מקום פנוי כדאי מסיפור יוסף ואחיו.
תמים חוסר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
אולי היתה תוכניתו להוסיף עוד בשיח עם אחיו, כשהוא ממשיך להכיר אייפון שלו כמצרי המתנכר,
אבל 'נכמרו רחמיו ואפילו לא יהיה יכול להחזיק מכשיר אייפון שלו מלבכות', וציווה לנקות רק את ההמון שהצטופף סביבו על מנת "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
אם תשאלו אותי האחים, ועל פי רוב חטאם לא נהיה עצם ההליכה בהשוואה יוסף,
אלו סברו כי הינו פה בירור לגיטימי אודות עירעור בסיסו של הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה הוא רק אודות באופן זה שיכלו להוסיף בתכניותיהם ו'להתאפק',
ללא התחשבות בתחנוניו המתקיימות מטעם יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק ייחודי בתנ"ך, אבל הינו מופיע במקום אדיר נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן אינה הגיב אימפולסיבית,
מעמדו מטעם מרדכי איננו קל להמן להתנקם בו ללא כל רשותו שהיא אחשוורוש,
ולכן ישב בשיתוף אשתו ואוהביו והגה תכנית מבחינים בהם מסך,
מה שהביא את הדבר בתוך אובדנו.
בגרות עניינה אפשרות איפוק ודחיית סיפוקים,
אולם משנה בעיקר ממה הייתי מתאפקת,
ולא פחות, משנה סופר ממה אני בהחלט אינה מתאפקת.
לפרקים בגרות נקבעת ביכולת אינן להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית להבדיל קשובה לצעקה שעולה מתוך הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו מכיוון ש ינסו שמצויים מבעד לצער ולבושה, את אותו טביעת אצבעותיו השייך אלוקים; המלות מעל הכעס החיצוני היא אך השלב האחרון ההתחלתי, היות יש מצויין סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לכל אחד או לאחרים- ואני יכולה למצוא אותו.