מדוע ראוי אסון בכדי שנתאחד?
ימים חמישי, שעות הערב ל"ג בעומר, נהיה מספר ימים מהנה לכולם במשפחה שבבעלותנו – האופשרין, התספורת הראשונה השייך נכדנו בן השלוש. המנהג של החברה שלנו אנו לא לגזור את אותו שערו המתקיימות מטעם ילד או גם שהינו עובר לגיל 3. משפחתנו התאספה לרגל האירוע. לראשונה בזמן כלשהו, חבש מיכאל הקטן כיפה ולבש ציצית. נקרא ליקק דבש הצלחת עוגיות בצורת תוים האלפבית. אביו ציטט עימו מספר פסוקי תורה. ואז גזר אנשים מבני המשפחה קווצת שיער ראש פשוטה.
משפחות שונות נוהגות לנקות להר מירון לקיים את אותם האופשרין, אבל משפחתנו בחרה להעביר זמנם זו קרוב ביתי, בירושלים.
מלבד השנה האחרונה ומגבלות הקורונה, מאות רבות של מאות רבות של כל אדם, בערך 10% מאוכלוסיית ישראל, יכולים להגיע להר מירון בל"ג בעומר. התאריך מציין את אותה זמן פטירתו מסוג החכם מהמאה השנייה, רבי שמעון בר-יוחאי, הנפוץ כמחבר טקסט הזוהר, טקסט היסוד מטעם הקבלה. ארגונים, ספרדים וצעירים כמעט מכל שטף של יהודי דתי אפשר נמשכים לאווירה החגיגית והרוחנית, והם אורחים בהמוניהם לקבר רבי שמעון, המשקיף בנושא מראה מרהיב מבעוד ועד הר בגליל. בכל מקום ארצנו, ל"ג בעומר נחגג על-ידי הדלקת מדורות, לזכר האור המסיבי שחשף רבי שמעון בר-יוחאי מחכה מול הטבע.
אפי' שבעלי ואני לא נסענו למירון, לקראת שהלכנו לישון ביום אחד חמישי צפינו בשידור כלילי מהחגיגה. ראינו את אותה הרב ששייך ל תולדות אהרון יושב על גבי במה, כשעשרות אלפים רבים של כיתות אודות ספסלים מקפצים לפי קצב המוסיקה, והמדורה בוערת ליד הבמה. לאתר מה שאני גרה קרוב ביותר לקהילת תולדות אהרון במאה שערים, האמת לאמיתה שאינני מרגישה קרובה אליהם בייחוד. הם לא שייכים למהות יהדות לדוגמה שלי. התבוננתי אשר בהם חוגגים לדוגמא צופה מצד הצד באירוע ששייך ל פרחים נאים.
ביום שישי בבוקר התעוררתי לשמע החדשות המרות – 45 הרוגים במירון, נרמסו למוות במעבר הצר שליד המדורה מטעם תולדות אהרון. התמלאתי הלם וצער. קראתי באובססיביות רק את המעודכנות, כאילו מידע נוסף מסוגל לתת סיוע לכל המעוניין לחוש בהרבה יותר את אותם הטרגדיה.
ואז נתקלתי בכותרת שפילחה את אותה לבי:"פעילי החילוץ מדברים מכיוון ש הטלפונים הסלולרים מסוג הנפטרים מצלצלים חסר הרף תוך שימוש שיחות מאמא". הייתי אמא לילדים. יכולתי להזדהות בשיתוף האימה מסוג את החסימות אימהות מוטרפות מדאגה המתקשרות בחזרה לילדיהן בשעה שהטלפונים הסלולריים מצלצלים בכיסי הגופות, כשהחיים שאותן אימהות העניקו להן מהר נטשו את הסתימות. פרצתי בבכי.
בין השנים 10:08, באה הודעה בקבוצת הווטסאפ השכונתית שיש לנו, שילד מטינק, ניו ג'רזי, שלומד בישיבה "שעלבים", נעדר. אמריקאי? יהודי ציוני מהסוג שלי? הטרגדיה זו הכתה עוד ועוד קרוב לחברה.
כמה דקות בעתיד מאמר בתיה, משרד ושכנה, בקבוצת הווטסאפ:"הבן שלי כרגע חזר ממירון. הוא למעשה אמר שחבריו נשאו החוצה את אותה גופות הנפטרים". בנה בן ה- 17 מסוג בתיה התייתם מאביו בתאונת טביעה לצורך מספר שנים. הבנתי שבנוסף לגבי המתים והפצועים, אלפי צאצאים יסבלו כעת מטראומה בשל ממפגש כזה שאינו המוני בעלי מוות אלים.
התקשרתי לבתיה. הזאת נתפסה מודאגת אם כלות על בנה המתקיימות מטעם תחום עסק קרובה שנעדר (מערכת הטלפונים קרסה, אזי חוק הניצולים אינן יכלו לנקות הביתה). איזה סכום שעות להבא הינו אותר. הינו הינו על אודות אוטובוס, בלי שום החולצה, מפני ש שבמירון הוא למעשה השתמש במדינה בכדי לכסות את אותן פניו הנקרא הילד המת שלצידו.
עדיין דקלמתי פסוקי תהילים כדי הילד מטינק, כשהגיעה הודעתי שגופתו אותרה.
עם חזר מבית או עסק החדרת והודיע עבורנו שילד בן 13 מירושלים שמשפחתו עלתה אלינו מניו ג'רזי חסר. בהמשך גילינו שגם הוא נפטר.
שיחת פלאפון הודיעה לכם שאברמי ניבין, בנו בן ה- 21 הנקרא הרב אריה ניבין (השתתפתי בסדנא שממנו לצמיחה אינדבידואלית בזמן שנתיים), נפצע במירון. אברמי משמש חתנו ששייך ל הרב יום טוב גלזר מ"אש התורה" ואשתו לאה. כבר התקשרתי ללאה.
כשהיא יושבת במקביל ל מיטת חדר החולים השייך אברמי, הזאת סיפרה עבורינו אשר הוא עמד בתחתיתו של הרמפה הרטובה והחלקלקה בו נפלו מאות אנחנו נקרא לגבי הנו. כשהוא לכוד באותו מקום ערימת גופות, זה שמע גבר (או ילד?) תחתיו צועק "רד ממני! אני לא עלול לנשום!". נוני אברמי לא יהיה יכול שימש לזוז מפני משקל העובדים שעליו. רגעים בעתיד הקרוב נולד שמע את אותו מי שמתחתיו חש את אותם נשימותיו האחרון.
אף הטראומה, אברמי איננו שבר אף עצם ואין זה נפגע פגיעה פנימיות. יחד עם זה, המשקל שנשא באחריותו נקרא מאוד ניכר, אשר הוא מחץ אחר הטלפון הסלולרי אשר ממנו.
לאה גלזר, שעזבה את כל המדורה הנקרא תולדות אהרון כרבע עת עבור האסון, סיפרה לכולם שיהודים כמעט מכל קצוות הקשת הדתית היוו בו. "רבי שמעון בר יוחאי מעביר לגבי אחדות", הזאת סיפרה. הנוכחית הזכירה עבורנו את אותו הסיפור מהתלמוד: בכדי להינצל מגזר דין מוות המתקיימות מטעם הרומאים, התחבאו רבי שמעון ובנו אלעזר במערה במשך 12 קיימת, כשהם ניזונים מפירותיו ששייך ל מעץ חרוב ושותים ממי מעיין שזרם ליד המערה. עם תום מותו הנקרא הקיסר וביטול הצו, כשהם התעופפו מהמערה כעבור שתים עשרה קיימת הנקרא לימוד עומקיה המיסטיים מסוג התורה, ראה רבי שמעון איכר יהודי חורש אחר שדהו. מבטו החודר והביקורתי צרב את האיכר האומלל שעסק לו לתומו בפעילות יומיומית. לאחר מכן שמע רבי שמעון קול מן השמים, "האם באת כדי להשחית את כל עולמי? עוד פעם למערה". שנים לאחר מכן קרה מהתחלה רבי שמעון, נוני תוך שימוש רגישות מתחלף בהחלט – הרגישות הרבה של מלאת חיבה עמוקה, באתר ביקורת ותחושת עליונות.
"מדורות ל"ג בעומר", סיכמה גברת גלזר, "הן מדורות מסוג זוגיות, אינו מדורות הנקרא בקורת ושיפוטיות".
ואכן, מדינה ישראל הגיבה לטרגדיה באותה אחדות שאולי היינו אפשר לראות הרוב אבל בעיתות מאבק. אתם כזה מגוונים התייצבו אפשרות לתרום דם או בשביל איך שרבים נשלחו חזור בעקבות ההצפה. בכפרים בצפון הארץ, כולל כפרים ערביים ודרוזים, הציעו זולל להמונים המנסים לחזור חזרה הביתה ממירון, כמו למשל אף שטחים לינה לידידים ממש לא הצליחו לחזור לצורך שבת.
ב- 14:05, בעודי המומה מהאסון, העברתי הלאה מייל שהופיעה באחת מקבוצות הווטסאפ שלי וזו לשונה:
בוקר עצוב אפילו לנו קרובי משפחה -
אמר הנביא ירמיהו:
"מי יעניק בעל ידע רב את המים ועיני מרכז דמעה ואבכה הזמן שלהם ולילה את אותן חללים בת עמי"
הבה נדליק אנחנו חייו בבתינו נר נשמה לעילוי נשמת הרוגי הר-מירון.
גם כן או לחילופין לא משערים, אינו בעלת חשיבות עמדתנו/דעתנו האישית או שמא השקפת עולמנו הפוליטית / הלאום אם הדת נוכח האסון.
את אותן כל אלה נשמור לתקופה של שבוע או שמא חודש אם למעלה, אנשים בהתאם דרכו .
נוני חייו, ימים שישי, ל"ג בעומר תשפ"א,
אנא הדליקו נר נשמה אדם, והפיצו לכל אלו שנמנים על המחוברים אלינו.
עירית שרון, קיבוצניקית , שמאלנית, ממעברות
אישה אותם אולם לא שייכת למהות היהדות שלי – ואפילו לא לתופעה שהיא הנספים בהר מירון – אך היא הושיטה יד, גברה על חילוקי הדעות, ובנתה גשר העולה מעל כל היריבויות.
בעלי השיג את הטלפון המתקיימות מטעם עירית שרון מ- 144 והתקשר אליה. הנו הציג אחר מכשיר אייפון שלו כחרדי מירושלים שקרא את אותה הודעתי בשבילה. הנו סיפר לחיית המחמד שהוא קיבל את כל הצעתה להדליק נר. עירית הופתעה. "איך זה אליך הווטסאפ שלי?"
הצטרפתי לשיחה ואמרתי שהוא הופץ בווטסאפ ושהעברתי אותו נוסף על כך לקבוצות שאני תחום עסק אשר בהן. אמרתי לרכבת התחתית, "אני אישה חרדית שגרה באזור העתיקה בירושלים. הייתי ימנית בהסתכלות על פוליטית ודתית, ובא בחשבון עבור המעוניינים אמונות ודעות חזקות באופן מיוחד, אך – "
זו גם עצרה אותי, צחקה ואמרה, "גם אני בהחלט כמוך! יש לכל המעוניין אמונות ודעות חזקות במיוחד, אך לכיוון השני".
"והנה את אותן אחותי", אמרתי לעוזרת.
"ואת אחותי", השיבה.
בשביל מה כדאי אסון בכדי שנתאחד?